מסעותי עם צ'ארלי   בחיפוש אחר אמריקה 2007 ,ג'ון סטיינבק, אחוזת בית מאנגלית: צילה אלעזר

בשנת 1960, כשהוא בן 58, מחליט הסופר האמריקאי ג'ון סטיינבק, לצאת למסע
:כדי לנסות ולגלות מחדש את ארצו, אמריקה, שמזה שנים לא בא עמה במגע ממשי
,לא שמעתי את השפה של אמריקה, לא הרחתי את העשב ואת העצים ואת השפכים"
לא ראיתי את הריה ואת מימיה, את צבעיה ואת טיב אורה". הוא יוצא לדרך עם
רוסיננטה"- טנדר עם קרון שינה עמוס בספרים ובשתייה חריפה, ועם כלב"
פודל - צ'רלי, ונמנע מכבישים מהירים, אוכל בברים ובדוכנים וישן בחניונים
.ומוטלים

לכל אורך המסע ועד לסופו, אין לו תשובות לשאלות או מסקנות חותכות
:כלשהן, אלא רק הרהורים, רשמים והכללות - שהוא מודע היטב למוגבלותן

הוא מוטרד ממחיקת הסממנים המקומיים בעקבות התיעוש והקידמה המואצת, מכך
,שכל העיירות דומות זו לזו, ומתאפיינות במעבר לייצור המוני של המזון
התרבות ובסופו של דבר של הנשמה. למרות שהוא יודע כי הקידמה היא שהצילה
אותנו ממיתות, ממחלות ומבורות, הוא מתריע מפני החלפת הרעב בשומן. המזון
שהוא טועם בדרך רע, ולכן הוא חש שחוש הטעם האמריקאי מוגבל, כמו גם
המזון הרוחני ש"מוכלל, ארוז וחסר ייחוד כמו האוכל", הרדיו המקומי עוסק
בעיקר בפוטבול, וכשהוא מנסה לדובב אנשים לגבי דעתם הפוליטית, הוא נתקל
.בעיקר באדישות או בבורות

אבל כשהוא מגיע לדרום, לניו-אורלינס, וחווה מקרוב גזענות ושנאה של
,לבנים כלפי שחורים, הוא אינו יכול עוד לשמור על מתינות ואובייקטיביות
אם כי הוא מודע לכך שמה שנתפס בעיניו כמבעית, הוא אורח חיים ומציאות
תמידית בשביל שני הצדדים ש"מעולם לא הכירו שום דבר אחר וגם לא ציפו שזה
."ייפסק

אלא שסטיינבק לא מתיימר למפות או להקיף את אמריקה על נופיה ואנשיה, או
:אפילו להציג חתך עדכני שלה, וחוזר וטוען בצניעות ובספקנות אופיינית
סיפרתי רק מה שכמה אנשים אמרו לי ומה ראיתי. אינני יודע אם הם היו"
."אופייניים או אם אפשר להסיק מזה מסקנה כלשהי

,נהניתי מאוד מקריאת הספר, כיון שבנסותו לשרטט את דמותה של אמריקה
נחשפה דמותו המרשימה של סטיינבק כסופר וכאדם: כישרונו לתאר בשנינות
ובדקות אבחנה אנקדוטות קטנות שקורות לו בדרך ומפגשים בלתי אמצעיים עם
אנשים שונים, ובו זמנית ליצור אינטימיות וקירבה איתו עצמו - כשהוא נהנה
מדברים קטנים כמו נוף יפה או זריחה, ידידותו עם כלבו צ'רלי, אבל גם
לילות בודדים וקרים שבהם הוא משתוקק לקרבה אנושית ולשיחה. כי מה שחשוב
באמת במסע כזה, זה להיות מצויד בתכונות כמו של סטיינבק - תבונה
ורגישות להתבונן ולהקשיב, סקרנות אמיתית כלפי אנשים והיכולת לחוש
אמפתיה כלפיהם, גם אם הם זרים לחלוטין, כמו באחד הקטעים המשעשעים
שבספר, שבו הוא לן במוטל בחדר שטרם נוקה וסודר אחרי דיירו הקודם, והוא
מנסה להתחקות אחרי הדייר ולצייר את דמותו ואת ספור חייו על-פי העקבות
שזה הותיר בחדר: תווי מכבסה שהורדו מחולצות, מכתב לא גמור שכתב לאשתו
...ושזרק לסל, ועקבות שפתון על בדלי הסיגריה במאפרה