המורה   2007 פרנק מק'קורט, מטר מאנגלית: עידית שורר

למדתי באמצעות ניסוי וטעייה ושילמתי את המחיר. הייתי מוכרח למצוא..."
בעצמי את דרכי להיות אדם ומורה, ונאבקתי עליה שלושים שנה בניו יורק
."בכיתות, ומחוצה להן

הסופר מקקורט, מהגר אירי עני, ביישן וחסר בטחון, מספר בספר זה איך התחיל
,ללמד ספרות, דקדוק וכתיבה בבית ספר תיכון בניו-יורק, ואיך נשאר שם
כנגד כל הסיכויים, במשך כ-30 שנה, והמשיך להתמודד יומיום עם התלמידים
,והוריהם) - מהגרים איטלקים ואירים, כושים ויהודים, סינים ופורטוריקנים)
.ועם הממסד - מפקחים, רכזים, מנהלים ומורים

כמו כל מורה מתחיל, הוא נזרק לכיתה ללא כל הכנה, ואז עליו לשחות
במהירות, אחרת יטבע. הוא הגיע במקרה ומחוסר ברירה למקצוע ההוראה, ולכן
הוא גם נטול יומרות, צנוע וחסר ביטחון. עליו למצוא את סגנונו וקולו
הייחודיים, ולהתמודד עם הלגלוג של בני נוער אדישים שכל עניינם בבני המין
השני - 35 מהם, 5 כיתות בכל יום, 5 ימים בשבוע, כל שנה במשך 30 שנות
הוראה. עליו לפתח חיישנים לגילוי יחסי הכוחות החברתיים הפנימיים בתוך
הכיתה, ואסור לו "להלשין" להורים, למורים, ליועץ. הוא היה רוצה להיות
המורה האמיץ, הדומיננטי, הסמכותי, הכריזמטי והקשוח, אבל הוא בסך הכל מנסה
לשרוד. ולכן הוא אינו שואף לחנך, לאלף או למשול, אלא רק להתחבב עליהם
ולקנות את אמונם, ותוך כדי כך גם ללמד אותם. הוא מכבד אותם, לא שופט ולא
מטיף ואפילו מנסה ליהנות, עד כמה שאפשר, כי בכל כיתה תמיד קורה משהו, "הם
."כופים עליך להישאר רענן, דרוך... צעיר לנצח

במקביל לעבודתו כמורה, עליו למצוא את דרכו כאדם בוגר ולהיחלץ מהערכים
והתפיסות שנצרבו בו כילד קתולי באירלנד ושהפכו אותו לאיש ביישן, מבולבל
וחסר ביטחון, החש בושה ואשמה תמידית, אדם שהתחנך על האמונה כי ילדים הם
רעים, טיפשים וחוטאים. אך דווקא ילדותו האומללה באירלנד חישלה אותו לקראת
משרתו כמורה - "חיי הצילו את חיי". התלמידים בולעים בשקיקה את סיפוריו על
משפחתו וילדותו באירלנד, והוא מוצא דרכים מקוריות להרביץ בהם תורה, כמו
הדגמת התפקיד הדקדוקי של פועל ונפעל באמצעות הקפיץ של העט, או הטלת
משימת כתיבה של תירוצים, בדומה למכתבים שהם מזייפים בשם הוריהם. הוא
שובר מוסכמות וכללים, ומדבר אליהם בגובה העיניים, לעתים תוך חריגה ממה
שנחשב "חינוכי", והם, מצידם, מפתיעים ומשעשעים אותו בתגובותיהם
.הלא-שגרתיות לסיפוריו

זה אינו סיפור הירואי על מורה הבא לתקן סדרי עולם, אלא על מורה שאין לו
ברירה אלא להשלים עם מגבלות המערכת ואנשיה. הוא לא צובע באידיליה, אלא
,מציג את כל הרעות החולות של המקצוע שכל מורה יזדהה איתם: כעס, תסכול
ייאוש, שעמום, תחושת בזבוז והחמצה אישית בעבודה קשה במשכורת עלובה, ביטול
הזמן והאנרגיות שבעיסוק במשמעת ובעניינים מנהליים, חוסר ההבנה והעניין של
הילדים מול השאיפה של המורה ללמד, לעניין, לסקרן, לעורר מחשבה, דמיון
,ומקוריות. אך הוא מציג גם את תחושת הסיפוק והחדווה כשהם מגלים הבנה וידע
ואת רגעי החסד המועטים למשל, כשהתלמיד הכי לא צפוי בוחר ללכת לאוניברסיטה
- ולהיות מורה, את רגעי ההוקרה המחממים את הלב, או סתם מחמאה שזורקים לו
."מר מקקורט, אתה באמת נחמד"

- ובמהלך הקריאה לא יכולתי שלא להבחין בדמיון הרב בין מה שמתרחש שם
במערכת בתיה"ס הציבוריים בארצות הברית, לבין מה שקורה אצלנו: גם שם, כמו
- כאן - המקצוע קשה ושוחק, הדימוי גרוע והשכר זעום. וגם שם, כמו כאן
.התלמידים חצופים, שקרנים ופרועים, אך גם חמודים וסקרנים