ארבע אחר הצהריים   2008 ,נועה זית, מטר

הספר שבה את ליבי מיד, למרות שהוא מספר סיפור חיים שעשוי להיות משותף
להרבה אנשים שגדלו בארץ: נורית שנולדה עם הקמת המדינה, מספרת על ילדותה
בקיבוץ בעמק הירדן, על המעבר לחיפה והלימודים באוניברסיטה בשנות
השבעים, על חייה כרווקה בתל אביב בשנות השמונים, ועל החזרה לקיבוץ. זהו
סיפור אוטוביוגרפי מאוד "ישראלי", אבל גם פרטי מאוד ואישי ומסופר בהרבה
:כנות והומור

נורית מתחילה בתיאור ילדות קסומה בקיבוץ, למרות שזו תקופה סוערת המלווה
,בחרדות מפני המלחמה והירדנים שממול. היא מתארת את הווי הלינה הקיבוצית
המטפלות המסורות, ובהמשך- את בית הספר וילדי החוץ, העבודה, המתנדבים
והאהבה הראשונה, כשכל אלה מתרחשים בצל ההפגזות וההימלטות למקלטים אך גם
על רקע חילופי הטבע ועונות השנה המתוארים בדימויים ציוריים: "הסתיו
".קיפל בעדינות מתכהה את הקיץ והניח אותו בארון של השנה שעברה

היא עוזבת את הקיבוץ לחיפה ומשאירה מאחוריה הכל - הורים, רכוש (שבמילא
היה משותף) ואנשים. לא אכפת לה איפה תגור או במה תעבוד: "רציתי רק
להפריד את עצמי מכל הדייסה הדביקה הזאת של הקבוץ, שלכולם היו דעות עלי
מהיום שנולדתי ואפילו מלפני כן..." אבל למרות ההסתייגויות מחיי
הקיבוץ, ערב שישי ראשון בעיר קשה לה מאוד: "לא הכרתי אף אחד בעיר ולא
היה לי לאן ללכת. חדר האוכל, החברים בחולצות הלבנות, קבלת שבת, העוף
והמרק עם השקדים, כל הדברים הנצחיים האלה נמחקו פתאום מהעולם ונשארתי
."...רק אני

בחיפה היא גרה בדירות שכורות על הכרמל ומרבה לתאר אווירה של חורף, גשם
ורקפות בואדיות. היא לומדת פילוסופיה באוניברסיטה, וזהו עבורה מסע
גילוי מסעיר לשאלות קיומיות שמעסיקות אותה. היא מביאה בפנינו פרשנות
אישית, רעננה ומשעשעת לתיאוריות הידועות של גדולי הפילוסופים, ואת
הפסיכולוגיה היא מציגה כמי ש"הקלה קצת על הפילוסופים, שעד אז נשאו על
- כתפיהם את כל העולם". אלא שאז באה מלחמת יום הכיפור והרוגיה
והסברים רציונליים כבר לא רלבנטיים לנוכח המציאות הנוראה והלא-מובנת
.עד כאב

היא עוברת לגור ולעבוד בתל אביב. היא חיה חיי רווקה ועוברת בין דירות
שכורות ואהבות לא מאושרות, וחווה שוב ושוב פרידות ואובדן מלווים בהתקפי
.חרדה ותחושות של חוסר משמעות, תלישות ובדידות

ואז, בגיל 35 בעקבות מאורע גורלי, היא מחליטה לעזוב את תל אביב ולחזור
לקיבוץ, והיא יושבת במסעדה יפואית ומתארת רגע קסום: "פתאום הגיעה אלי
.לרגע שלווה, כמו משב רוח מהים שהיה מכוון רק אלי והפך קצת את הדף
רציתי להציץ בהמשך הסיפור על מה שיקרה לי..." היא יודעת שהקיבוץ אינו
מקום מושלם, ובכל זאת, כשהעולם מחוץ לו נראה כתוהו ובוהו, היא זקוקה
ל"משהו אחד יציב בעולם, משהו שנותן לחיים משמעות וסדר...". הקיבוץ הוא
.עבורה הבית, מקום בטוח ומוגן, והיא חשה מנוחמת ורגועה ל"היכנע" לחוקיו

אך הקיבוץ שאליו היא חוזרת, מתחיל להשתנות. רוחשים בו כוחות תת קרקעיים
שמבעבעים ופורצים תחילה בנושא הלינה המשפחתית ועד לפריסת החובות
וההפרטה. תיאור התהליך כפי שהוא מסופר מפיה, מבפנים, הוא מרתק, אך
בניגוד לתיאור הקיבוץ של ילדותה, הפעם היא לא סלחנית, והתיאורים מלווים
.בהרבה אירוניה וכאב